תנ"ך על הפרק - תהילים קיח - מנחת שי

תנ"ך על הפרק

תהילים קיח

685 / 929
היום

הפרק

הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃יֹֽאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃יֹֽאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃יֹֽאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃מִֽן־הַ֭מֵּצַ֥ר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃יְהוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃יְהוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃כָּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה׃ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה בְּאָהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הוָה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃יְמִ֣ין יְ֭הוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הוָה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃לֹֽא אָמ֥וּת כִּי־אֶֽחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַֽעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָֽבֹא־בָ֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃זֶֽה־הַשַּׁ֥עַר לַיהוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה׃אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃מֵאֵ֣ת יְ֭הוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃אָנָּ֣א יְ֭הוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝הוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה בֵּ֝רַֽכְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהוָֽה׃אֵ֤ל ׀ יְהוָה֮ וַיָּ֪אֶר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
יאמר נא ישראל. היו"ד במאריך: קראתי יה. חד מן ד' דגושים כמ"ש בסי' צ"ד: במרחב יה. פליגי אמוראי בסוף ערבי פסחים אי הויא חדא מלה או תרתין מלין ובמסורת סוף בשלח חשיב ליה בהדי מלין דלא מפקא ה"א ואחיא כמ"ד חדא מלה ובספרי דידן תרתין מלין והה"א במפיק: כדבורים. במסורת הדפוס ג' בלישנא חסרים וסימן כאשר תעשינה הדברים פ' דברים. והנה עדת דברים שופטים י"ד. סבוני כדברים. אנ"ך וכן נמסר בשופטים ואולם בספרים שנים כ"י ומהדפוס דאורייתא חסר ודנביאים וכתובים מלא ומסרא דילהון ג' בלישנא ב' מנהון מלא: עזי. ג' קמצים בקריאה וסימנהון וזמרת יה דויושע ה' ודישעיה ודהלילא כמ"ש בפ' בשלח וכתב הר' שלמה אלמולי בספר הליכות שוא שכל אות שהאות שאחריו דגושה הנה איתה האות הראשונה א"א שתהיה נקודה בשוא מורכב כלל והטעם שכיון שהשיא המורכבים יש לו דין שוא נע והשוא נע אין אחריו דגש לעילם אם כן יתחייב שכשאחריו דגש אין באות הקודמת שוא מורכב כלל וא"ת הנה מצאנו רני עקרה הרי"ש בשו"א קמוץ והנו"ן דגושה וכן עזי וזמרת יה. חגי יהודה חגיך. התשובה כי זה טעות נפל בספרי אשכנז וצרפת ונתפשט בכל הספרים הנדפסי' ונעתקים מהם אבל בכל ספרי ספרד המדוייקים אין לא ברני ולא בעזי ותני. כי אם קמץ לבד וזה כי אין צריך לשום שו"א להורות על החטיפות כי הדגש מספיק לשיודה על זה לפי שכל הדגש מריץ את האות הקודמת וממשיכה אצלו עכ"ל. ואולם מצאתי לר' יהודה בן בלעם הספרדי שכתב כלשון הזה יש סופרים שאינם מחברים חטף קמץ באות אם בא שוא תחת אות הסמוכה לה אלא נוקדים אותה בקמץ לבדו ועושים אְָרְכָה. רָחְבָה. אָכְלָה בשילה. ולא יתכן בעיני להיו' כן לפי שמצאנו אכלה בשילה במסור' לית דכוותיה וא"כ הוא הלא מצינן כמו כן נקוד אָכְלָה ומחתה פיה בקמץ לבדו ועתה נסתר המסורת ועוד קָרְבָה אל נפשי גאלה מצינו במסורה לית דכוותיה ומצינו עוד קָרְבָה שנת השבע נוקד כמו כן בקמץ. לפיכך נראה בעיני שיתכן חטף קמץ באות אעפ"י שהאות השניה לה נוקדת בשוא כדי להפריד בין להבא ובין לשעבר עכ"ל. ואין זה כלום דכוונת המסרה היא על הקריאה לומר דאָכְלָה בשילה הוא לבדו קריאתו בקמץ חטוף וכן קָרְבָה אל נפשי גאלה משא"כ באחרים שקריאתם בקמץ רחב וכן כתב ר"ש אלמולי בענין זה שאם מצינו לְעָבְדָה ולְשָמְרָה לעָבְרְך בברית. בחטף קמץ העי"ן והשי"ן זה הוא טעות שנפל בכל הספרים הנדפסים נמשך מספרי אשכנז וצרפת אולם בספרים המדוייקים אין עין לעבדה לעברך בברית ולא שי"ן לשמרה כי אם בקמץ לבדו והסבה בזה כי כמו שהדגש בנו"ן רני היא סיבת חטיפות הקמץ הקודם אליו ואין הקמץ ההוא צריך שיתחבר עמו לסבה שזכרנו ככה באלה שהשו"א שאחר הקמץ היא סבת חטיפת הקמץ הקודם אינו צריך עוד אל תברת שוא ועוד שאם היתה עי"ן לעבדה נקודה בשוא קמץ היה מתחייב שיחטוף שוא העי"ן שיא הבית וכבר נתבאר שאין שוא מחטיף שוא: יסרני יה. חד מן ד' דגושים ב' במזמור זה וב' במזמור צ"ד: אנא יהוה הושיעה נא אנא יהוה הצליחה נא. הספרים מתחלפים יש מהם בטעם אחד לבד בנון ויש מהם בב' טעמים ועיין מ"ש למעלה בפ' אנה ה' מלטה נפשי: הצליחה נא. המסורת עליו לית ומלרע ואחד והצליחה ומלעיל. והצליחה נא לעבדך (נחמיה א') כ"כ בשרשים ובלוית חן פ' כ"ג מהשער ג' אך קשה לי שמלת הושיעה ומלת הצליחה שבפסוק זה שוים הם בטעמם ברוב הספרים ובשניהם יש זרקא באמצע תיבה וטעם אחר בסופה ומה ראו לחלק ביניהם לקרות הצליחה מלרע והושיעה מלעיל וראיתי בחבור קטן מדקדוק הנקרא דברי אגור לר' יעקב לוי מתושבי קזאלי מונפירא שהתריס מאוד נגד הקוראים שתי המלות מלעיל ולמד להם כי שניהם מלרע ועדיין אין דעתי נוחה בזה ואיני שומע לדבריו לקרות הושיעה מלרע דאי הכי לא אישתמיט רד"ק ושאר מדקדקים ובעלי המסורת למימרי' כי היכי דאמרו גבי הצליחה דסמיך ליה ומדלא אמרי מידי שמע מיניה דקריאתו מלעיל כדיניו ולא נפיק מכללי' והכי אשכחנא בסיפרי עתיקי דכתיב הושיעה בטעם גלגל בשי"ן ואי הדא מלתא רפיא בידך פוק חזי מאי עמא דבר: בעבותים. בכמה ספרים חסר וא"ו אבל בס"ס מלא ובמ"ג כתוב בעבתים כן דינו חסר כי לא נמנו במסורת כי אם ב' מלאים והנם ביחזקאל סי' ג' עכ"ל. ואומר אני שאין זו ראיה דבההתם ג' עבותים קא חשיב ולא גמרינן בעבותים מעבותים:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך